<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שלישי</h1>
<h2>דף יט.</h2>
צרין על עיירות של גוים שלשה ימים קודם השבת, ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותם, אע"פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת.
<h2>דף סט:</h2>
המהלך במדבר ולא ידע מתי יום שבת, מונה מיום שטעה ששה ומקדש יום אחד ומברך ברכת היום ומבדיל במוצאי שבתות. בכל יום ויום, אפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו, מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות. ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת. ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין, הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת, ושאר הימים חוץ מזה עושה כדי פרנסתו, לר"ם. ויש מן הגדולים שכתב שמותר לו ללכת חוץ לתחום אלפים אמה אפילו באותו יום שקובע ליום שבת, והוא שלא ילך חוץ לשלש פרסאות שאסור מן התורה כמו שיתבאר. ויש מי שכתב שבשאר הימים שאינו קובע ליום שבת הולך כדרכו. ויראה לי הואיל וכל יום ויום הוא לו בספק שבת אסור לו ללכת שלש פרסאות, שלא התירו לו מלאכה אלא כדי פרנסתו.
<h2>דף קכח:</h2>
היולדת כשכורעת לילד הרי הוא סכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קורין לה חכמה ממקום [למקום] וחותכין את הטבור וקושרין אותו. ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צריכה ומצעקת בחבליה מדליק לה את הנר, ואפילו היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואע"פ שאינה רואה. ואם היתה צריכה שמן וכיוצא בו מביאין לה. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה, לר"ם. מן ההלכה נראה, שאם היתה צריכה לשמן מביאין לה ביד. ואם אין סיפק ביד מביאה בכלי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה. ועובר שנולד חותכין את טבורו ומרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע"ש ומולחין אותו ומלפפין אותו.
<h2>דף קכט.</h2>
חיה משיתחיל להיות הדם שותת עד שתלד [ואחר שתלד] עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושים לה כל צרכה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אין אני צריכה. ומשלשה ועד שבעה אם אמרה אין צריכה אני אין מחללין ואם שתקה מחללין ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ועד שלשים הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי, לר"ם. הרי"ף פסק שאין מחללין עליה את השבת עד שיהיה הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד, אומר לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. יש מן הגדולים שרצה להוכיח ממנה שאמרו מותר לכחול עין מגוי בשבת אע"פ שאין בו סכנה, ואע"פ שהישראל מעמץ ופותח ונראה כמסייע, מסייע אין בו ממש. והוכיחו מזה שמותר להקיז דם על ידי גוי אפילו בחולה שאין בו סכנה. ואע"פ שהישראל מסייע בתנועת זרועותיו להוציא הדם, מסייע אין בו ממש. וכן נעשה מעשה על ידי גדולי הארץ. יש מן הגדולים שפסק מעלין אזנים בסם, אבל לא ביד, שמא יעשה חבורה, וכן נראה מן ההלכה. והר"ם כתב שמותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי, שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסמנים כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם, עד כאן. נראה מלשון הר"ם שבסם אסור וביד מותר. ולפי פסק שלו מה שאמר בסם אבל לא ביד אינו כהלכה כי כל רפואה בסם אסור משום שחיקת סמנים. והר"ש כתב מעלין אזנים בשבת מפני שיש לו סכנה. ולפי דבריו שמענו, שאם לא היה בו סכנה אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
עושים מדורה לחיה אפילו בימות החמה מפני שהצינה קשה לחיה הרבה במקומות הקור. אבל אין עושים מדורה לחולה להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, לר"ם. ולא נתברר מן ההלכה באיזה זמן אמרו שעושין מדורה לחיה, ויראה לי שלא אמרו אלא תוך שלשה ימים או תוך שבעה [ללידתה] שהיא כחולה שיש בו סכנה. וכתב הר"ש שעושים מדורה לחולה. וכן כתב הראב"ד שחולה שיש בו סכנה עושין לו מדורה, שהרי אמרו מחמין לו חמין בין להשקותו בין להברותו. ומדברי הר"ם נראה שאין עושין מדורה לחולה אפילו יש בו סכנה, ויראה לי כי דעת הר"ם שאינו דומה עשיית מדורה להחם לו חמין, כי להחם לו חמין הוא לצורך גוף החולה להשקותו או להרחיצו, ודברים אלו הם רפואה לחולה. אבל המדורה אינה רפואה אלא לחיה או למי שהקיז דם, וכן נראה מן ההלכה. מכל מקום יראה לי שאם יאמר רופא שצריך לעשות לו מדורה כדי לרפאותו עושין לו.
<h2>דף קמח.</h2>
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד, אומר לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. יש מן הגדולים שרצה להוכיח ממנה שאמרו מותר לכחול עין מגוי בשבת אע"פ שאין בו סכנה, ואע"פ שהישראל מעמץ ופותח ונראה כמסייע, מסייע אין בו ממש. והוכיחו מזה שמותר להקיז דם על ידי גוי אפילו בחולה שאין בו סכנה. ואע"פ שהישראל מסייע בתנועת זרועותיו להוציא הדם, מסייע אין בו ממש. וכן נעשה מעשה על ידי גדולי הארץ. יש מן הגדולים שפסק מעלין אזנים בסם, אבל לא ביד, שמא יעשה חבורה, וכן נראה מן ההלכה. והר"ם כתב שמותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי, שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסמנים כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם, עד כאן. נראה מלשון הר"ם שבסם אסור וביד מותר. ולפי פסק שלו מה שאמר בסם אבל לא ביד אינו כהלכה כי כל רפואה בסם אסור משום שחיקת סמנים. והר"ש כתב מעלין אזנים בשבת מפני שיש לו סכנה. ולפי דבריו שמענו, שאם לא היה בו סכנה אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
